לפני ארבעים שנה הסוכנות היהודית במסגרת "ייהוד הגליל" העמידה על הר קוץ (שהוא בעצם הר הקוץ על שם משפחת כהנים ממשמרות בית המקדש מתקופת בית שני שגרה באזור) 20 קרוואנים והזמינה זוגות צעירים להגיע וליישב את המקום. זה היה באוגוסט 1983. לאחר שעברו השתלמות בת יומיים, כשהם נדרשים להביא איתם להשתלמות את הסדינים והמגבות שלהם וגם 800 שקלים עבור ההשתלמות. (איך אפשר לחיות על הר חשוף ולשרוד…)
הראשונים שמגיעים להר היא משפחת צרפתי קובי ואשתו, זוג צעיר, שמביאים איתם שני מזרנים, כמה נרות וגפרורים. ומבלים את הלילה לבד על ההר (לא ממש לבד, התנים השמיעו את קולם). ללא חשמל או מים.

אחריהם יגיעו עוד משפחות, ויאכלסו את 20 הקרוואנים, כיום נשארו מאותן משפחות וותיקות שני הוויצמנים: חיים ונלי, שלמה וטובה, משפחת כהן יפה ואליקו, משפחת ברנר גיל, משפחת חן עליזה וציון.

שנת 1983 עם אינפלציה מטורפת משלמים עבור שכירות בקרוואן בגודל של 45 מ"ר – 2500 שקלים לחודש.

1985 כבר כל הקרוואנים מאוכלסים במשפחות, 20 במספר. בערב נעים אלי סטרולוביץ מדליק פחמים על מנגל קטן, אתם יודעים.. כזה שקונים ב 20 ש"ח בדרך, והריח מוביל את כל יושבי הקרוואנים (כמו בסיפור – החלילן מהמלין) זה מביא פיתות ואחר מביא כנפיים, מה שיש, הרי מכולת אין בישוב, הילדים של כולם משחקים יחד, המבוגרים דנים ומתווכחים בבעיות הקיום על ההר, עשרים משפחות שרצו ליצור ולהקים ישוב חדש על הר הקוץ.

בית כנסת אז עדיין לא היה קיים במסד, בר אור אברהם ז"ל (בעלי שבבית קראנו לו אדריאן) שנולד למשפחה חילונית כופרת (אפילו אכלו חזיר בבית רחמנא ליצלן) חשב שבישוב יהודי חשוב שיקום בית כנסת ולו רק לחגיגות בר מצווה, ברית מילה או קדיש. תפילה אז לא ידע איך מתפללים, נסע לכפר תבור לרב הרצל שהיה רבה של הישוב וביקש ממנו ללמד אותו תפילה, כך למד מקלטות שקיבל ומהסברים. כשעברנו בשנת 1991 לבתינו החדש שבנינו, הקרוואן בו גרנו עד אז הפך לבית כנסת. שני ספרי תורה נתרמו מישובים סמוכים, אבל רימונים לספרים לא היו וגם פרוכת ועוד מיני… איך משיגים?

אברהם שכנע את התושבים לתרום למען זיכרון הוריהם או משפחותיהם אם נספו בשואה או לזכרם, גם מזגן נרכש מכספי תרומות התושבים.
לקראת ראש השנה ילדי הגן היו מגיעים לבית הכנסת מקבלים הסבר ותוקעים בשופר, בסוכות ילדי הגן היו מגיעים לגינה שלנו לקבלת הסבר ולטעום משבעת המינים שכמעט כולם צמחו בגינה.

יום כיפור הראשון בבית הכנסת במסד הגיע, צריך להחליט באיזה נוסח תהיה התפילה, נוסח אשכנזי או ספרדי, בר אור אשכנזי יליד רומניה, אבל מחליט שהנוסח יהיה ספרדי, הנעימות יותר ערבות לאוזן, כך אמר, כאן החלו הוויכוחים, איך הוא עשה להם את זה, חלק לא מבוטל מהתורמים הם ממוצא אשכנזי, (לא שחשבו להגיע להתפלל). בר אור שואל מתי התפילה מסתיימת, אומרים לו בשעה 8 בערב, אז הוא שם את השעון להפסקת החשמל לשעה 8 בערב, ומה לעשות שהתפילה נמשכה עוד רבע שעה… המשיכו את התפילה בחושך, בחום של קרוואן ובלי מזגן.. לומדים להבא..

בתקופת הקרוואנים הכלבים שלנו היו חלק מהנוף הטבעי על ההר ושוטטו בחופשיות, כשהילדים שלנו בילו ב "עש לילה" כלומר לילה לבן, ישבו סביב למדורה, בחושך ראו את עיניהם הנוצצות של התנים שהמתינו בשקט עד שהילדים עזבו והשאירו להם שיירים של אוכל, כל אחד ידע את מקומו, הכלבים שמרו על הילדים, אף כלב לא היה קשור, עוזרת הגננת שהייתה תושבת הישוב הביאה איתה כל בוקר לגן את הכלב שלה, מהסוג הגדול…ילדי הגן וכלב ששיחק ושמר עליהם, הכי טבעי, כן זה היה אז…

מאז עלו וירדו משפחות בישוב שלנו, כיום אנחנו עברנו את המאה משפחות, דור צעיר ודור וותיק. נולדו ילדים, הגיעו למצוות, בגרו והתחתנו כמעט… כמעט סיימנו את "מחלות הילדות" שמאפשרת בגרות ופתיחות, מפגשים והכרות עם תושבים חדשים. תושבים גרים בבתיהם שבנו לפי צרכיהם, הקרוואנים מזמן הועברו ממסד, חלק מהמשפחות עזבו את הישוב, ומשפחות חדשות השתכנו פה, אי אפשר שלא להזכיר את תקופת הקורונה שהפחידה אותנו, הפסקנו לבקר בבתיהם של שכנים, תודה לאל עברנו את התקופה החולה ללא נפגעים בנפש.

ההחלטה של ועדת תרבות לפרוס את חגיגות ה-40 למסד במגוון פעילויות לאורך השנה, נעשתה מתוך רצון לאפשר לכולם את ההזדמנות להגיע ולהשתתף בפעילות קהילתית מגוונת שמתאימה לכל תושב בכל גיל. ברור שכל זה לא היה מתקיים ללא עשרות ידיים של מתנדבים שהשקיעו זמן ולב על חשבון משפחה.